עוד רבות ייכתב על מלחמת חרבות ברזל ועל ניהולה. ודאי שבמהלך המלחמה היו דברים טובים שנעשו ובמקביל נעשו גם שגיאות גדולות. אבל אם צריך לנתח את הצד האסטרטגי של ניהול המלחמה, קשה להתעלם מן הטעות הגדולה ביותר שמלווה את המלחמה לכל אורכה – קביעת מטרות הלחימה.
ב-16 באוקטובר אישר קבינט המלחמה את המטרות למלחמה. הראשונה בין המטרות היא "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות". גם המטרה השנייה של המלחמה היא דומה: "הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל". רק במקום השלישי נמצאת בפעם הראשונה התייחסות אל אזרחי ישראל החטופים, המוחזקים בידי תנועת החמאס: "מאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה".
החלק העוסק בהחזרת החטופים אינו מגדיר את החזרתם כמטרה, אלא את המאמץ להחזרתם בלבד.
קהל היעד של מטרות המלחמה
בהגדרת מטרות המלחמה טמונה לדעתי הטעות האסטרטגית הגדולה של ממשלת ישראל. מטרות המלחמה הוגדרו עבור תומכי הממשלה, שבאותה נקודת זמן הונעו בצורה רבה על ידי רצון עז בתגובה עוצמתית ואף נקמה על הפשעים שבוצעו ב-7 באוקטובר בידי החמאס. אל מטרות אלו הצטרף בהמשך הביטוי שחוזר על עצמו בכל מסיבת עיתונאים "הניצחון המוחלט" שגם הוא מכוון אל תומכי הממשלה.
הטעות האסטרטגית
וכאן טמונה הטעות האסטרטגית העצומה של ממשלת ישראל. המטרות שהוגדרו למלחמה הן מטרות המתאימות לקהל הישראלי, שחי את אסון ה-7 באוקטובר בצורה יומיומית. המטרות לא נוסחו עבור הקהל הבינלאומי, ואכן, אנו רואים שבמלחמה בין הנראטיב של ישראל של "ניצחון מוחלט" ובין הנרטיב של החמאס של "רצח עם" ו-"סבל אזרחי", החמאס מצליח להביא את המסר שלו בקלות רבה יותר אל הקהל הבינלאומי.
הסיבה לכך היא פשוטה – המסר של החמאס פונה אל הרחמים והאמפטיה, בעוד המסר הישראלי פונה אל רגש הנקמה, רק שרגש זה אינו נמצא בקרב הקהל הבינלאומי. הניצחון המוחלט מגיע אל הקהל הישראלי, אך לא אל הקהל הבינלאומי.
הקושי הגדול בו נתקלת ממשלת ישראל לאחר חמישה חודשי לחימה הוא בניסיונות ההסבר אל מול הקהילה הבינלאומית מדוע יש להמשיך את המלחמה, זאת אל מול התמונות המגיעות מן הרצועה המדגישות את הסבל של האוכלוסייה האזרחית, הכמות הגדולה של הנפגעים בפעילות וההרס הנרחב של תשתיות אזרחיות ברצועה.
כיצד ניתן היה להימנע מן הטעות
הדרך הפשוטה להימנע מן הטעות האסטרטגית הייתה פשוטה ביותר: לקבוע את חזרת החטופים כמטרה הראשונה במעלה של המלחמה. לא את המאמץ להחזרתם, אלא את החזרתם הבייתה. יתכן כי גם השם של המלחמה צריך היה להיות בהתאם: "מלחמת החטופים" או "מלחמת העוטף" כדי לחזק את החיבור בין המלחמה לבין מטרת העל של החזרת החטופים. ולסיום, את הפעילות של צה"ל בעזה צריך היה להגדיר בתור "חיפוש אחר חטופים" או "איתור בני ערובה" ולא בתור "מלחמה לחיסול תשתיות טרור".
אל מטרות המעוררות אמפטיה ורגש אנושי היה פשוט יותר לרתום חלקים נרחבים יותר מן הקהילה הבינלאומית, במיוחד מן החלקים שכיום מתנגדים למלחמה בצורה עוצמתית. צביעה של הפעילות כמבצע הצלה הייתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם הצד הפלסטיני, המציג את המלחמה במבצע השמדת עם.
דווקא מאדם שמגדיר את עצמו כ-"מר ביטחון" ו-"מר תקשורת", המתגאה באנגלית המצוחצחת וביכולת לשלוט בתקשורת הבינלאומית, ניתן היה לצפות כי יבין את החשיבות של בחירת הנרטיב הנכון מול מדינות העולם באופן כללי ומול התקשורת הבינלאומית באופן ספציפי.
